תחרויות קראטה - היום שלמחרת / סנסאי ליאת רוקח
התחרות הסתיימה. מה עכשיו? בכל השנים בהן התחריתי ללא "הצלחה", אם מגדירים "הצלחה" כהתברגות במקומות הראשונים, תמיד כשירדתי מהזירה, לצד האכזבה מהציון, ההרגשה הנוספת היתה שעכשיו אני יודעת איך לעשות טוב יותר בפעם הבאה.
בין אם התוצאות לשביעות רצוננו המלאה ובין אם לא - עכשיו הזמן לעצור רגע ולחשוב.
לתת לעצמנו, כספורטאים, דין וחשבון:
- איך היינו?
- עד כמה הצלחנו להגשים את המטרות הקטנות שהצבנו לעצמנו?
- מה למדנו?
-מה נקח איתנו להמשך הדרך?
- מה נרצה לשמר ואיפה נרצה לשפר?
בין אם התברגנו בשלישיה הראשונה ובין אם לא - בוודאי זכינו בהרבה יותר.... אז עכשיו, ביום שאחרי, צריך לשמר ולשפר. מי שממשיך לצעוד בדרך - בסופו של דבר יגיע ליעדים שהציב לעצמו.
כדברי תומס אדיסון, שמלבד ההמצאות שהמציא גם הטיב להתנסח: "הרבה אנשים שנכשלו בחיים הם אנשים שלא הכירו עד כמה קרובים היו להצלחה כאשר נואשו וויתרו".
אדיסון גם אמר: "קיימת דרך לעשות טוב יותר. מצא אותה".
זה בדיוק החיפוש עליו אנחנו מדברים באימוני הקראטה המסורתי, החיפוש אחר ה"טודומה", הטכניקה שתסיים קרב בנצחון מוחלט (נוק-אאוט) וזה נכון, כמובן, גם לתחרויות. תמיד אפשר להיות טוב יותר.
